אילנה שזור
מי שבחר בשם הדיסק "בייבי אוריינטל 2", לא שמע ולא הכיר את המושג אוריינטליזם. אילו הכיר לא היה מעז ליצור כך, ואולי ההיפך, מרוב שהכיר עד לפרטי פרטים את שיח האוריינטליזם הידוע באקדמיה ובחוגי השמאל הביקורתי, החליט להביא אותה בהפוכה. בכל מקרה, הדיסק המצליח בארץ כיום מחדש שירי ילדים בסגנון מוזיקת עולם ויכול להיות שזו מתכונת להצלחה בינלאומית.
יותר מפעם עברה בי צמרמורת כשהקשבתי לדיסק לראשונה. במובן המכווץ והמביך של המילה, כי מצד אחד השירים כובשים ועטופים ברעננות מחדשת. מצד שני זהו שעטנז שלא מבחין ומבדיל בין תרבויות ועמים. את השוס התחיל "פזמון ליקינטון" בביצוע ליאורה יצחק, הזמרת הכי הודית בישראל כיום. השילוב של השפה ההינדית עם העברית נשמע אצלנו אקזוטי ומקובל מאז שהיא ליוותה יוצרים ישראלים כמו עידן רייכל, יואב יצחק, אהובה עוזרי, הדג נחש ושלמה בר עם שיר מחאה "ריטלין". פזמון ליקינטון הוא השיר הראשון שהזמרת ליאורה יצחק מקליטה בארץ ובתוך חודש הפך להיט. האם זה בגלל שגלי צהל הכניסו את השיר לפלייליסט שלהם? (והאם לא מוגזם הכוח הניתן בידי כמה אנשי צבא אצלנו?) האם זה בגלל שהשירים המוכרים כל כך נשחקו והתבלו והנה בא האופי הבינ"ל הזה ומאוורר אותם?! האנסמבל הקטן שמוביל את הקו המוזיקלי מצליח להתחבר ולסחוף. בנעימה "אצא לי השוקה" ממש מרקידה ומקפיצה ולבטח תתאים לרגעים אינטימיים שבין הורים לילדים, הואלס של מורין נהדר מניע אותי לתנועה והעדינות והפשטות בשיר "דני גיבור" עורר בי מחדש את החמלה לילד העצוב של ילדותי, מרגש.
הדיסק שבר שיאי מכירות. איש מההורים שרכשו את הדיסק, לא הסתייג מהערבוב המוזיקלי, כי האוזן הישראלית הורגלה לשילובים. למעשה כל המוזיקה הישראלית היא ערבוב אחד גדול של סגנונות והשפעות. יצא לי לפגוש פעם מוזיקאי הודי מלוד שהיה פעם המורה של אהובה עוזרי. הוא טען שאין מוזיקה ישראלית כי יצירת צליל משותף אורכת מאות ואלפי שנים. הצליל ההודי נוצר כבמזרח הרחוק ואי אפשר לטעות בו, כמו בזה הערבי. כשמקשיבים למוזיקה ישראלית אין צליל שמקשר מיד לישראל, אז אין מוזיקה ישראלית, טען בנחישות. אין לנו את הצליל המוזיקלי ששמזוהה כישראלי אז אין מוזיקה ישראלית. אז אולי זה מבטל סוג מוזיקה ישראלית כצליל אבל ללא ספק ישראל היא קידמה לשילוב ומפגשים בין תרבותיים, לצד התנגשות ושבר חברתי גם.
כשרבקה גוילי המלחינה פגשה את לאה גולדברג מיד עם הגיעה לארץ, בשנות השלושים של המאה שעברה, היא לא ידעה מילה בעברית. היא קיבלה מלאה גולדברג את המילים והביטה בכותרת "שיר ליקינטון" וחיפשה בו צליל בשפה שלא הבינה. המוזיקליות של המילה יקינטון העיפה אותה אל המזרח הרחוק ורבקה גוילי שילבה במודע ובמוצהר את המגע היפני/סיני של השיר. כך התערבב אצלה עם הדמיון שבין מזרח רחוק למזרח הקרוב.
השילוב המוזיקלי שמפגיש בין סגנונות מחייב התרגלות והאזנה שלא דומה לזו שהיתה לנו לפני מאה שנה למכשיר המונופון. החוויה המוזיקלית הרגשית שונה. האזכורים ההולכים למוזיקה פופולרית בעולם ולא בהכרח למזרחית. מבחינה זו גם מוזיקה אירית או פולק אמריקאי הם חלק ממסע הסגנונות בעולם. המעריצים אומרים שהאילוסטרציה שעושה ליאורה בקפיצה לאוקטבה הגבוהה בבית האחרון, מתכתבת עם השיר של מרי פופינס. השיר הידוע מ"גבירתי הנאוה", נתפס במזרח כצליל מערבי מובהק ומצאתי שהוא קיים גם בבוליווד כשרוצים שהאנגלייה הקולוניאלית תפצח בשיר כשהיא מתאהבת בפרא המקומי ההודי (אמיר חאן).
בעולם זכורים לטוב היוזמות של פיטר גבריאל בסדרה REAL WORLD שהיו רק חלק מדיסקים רבים שיצאו באותה תקופה וכוננו את המושגים "מוזיקת עולם" ו"אתני". אצלנו הם היו גם כן בעיקר במוזיקה הים תיכונית ובצורה אחרת בדיסק הזכור לטוב "מוצרט במצרים" בו נאספו יחדיו שלל הסגנונות המוזיקליים הרווחים במצרים ועד אז הוגשו בנפרד ולקהלים שונים. היוצרים הצרפתים עשו מסע במצרים ואספו סגנונות של מוזיקה מצרית מהכפר, מאולמות הקונצרטים והמועדונים, מהכנסיות והמסגדים והוסיפו אוירה בקצב שיירת מדבר. כך היו כולם הייצוג של המוזיקה המצרית. במקרה הזה, שלל הסגנונות המצריים כונס ונשזר באופן מקסים, אולי היפה ביותר שנשמע עד אז, עם היצירות של מוצרט. נפלא אבל לא יותר ממפגש ראשוני שקרה לפני עשרים שנה. בארץ היתה למוזיקה המזרחית בישראל הנדירות להיוולד מול אפשרויות טכנולוגיות. בארץ היה שלמה בר והברירה הטבעית והיה גם זוהר ארגוב שהיה הראשון שבחר בשירת הייצוגים מבחינה זו, כשנע ונד בין הסגנונות העדתיים שלמעשה ישבו באולם החתונות שהיה אולם הבית של זוהר ארגוב. הוא נע בין תימנית, ספרדית, הודית ופרסית, מרוקאית ועשה זאת בקלילות ובחן. העולם מלא במוזיקת מפגשים, ולרוב זה ראשוני ולא בשל מספיק. טכני מדי ובלי תהליכים רגשיים שנבנים מהאזנה ליצירה שלמה והרמונית אלא קופצנות אקלקטית שבולמת התעצמות רגשית. כל היצירה של מוזיקת העולם היא ראשונית וניסיונית. אולי בעוד מאה שנה הדברים יזרמו אחרת, כרגע זהו שעטנז גס תפירה שמנסה לסגור פערים בדרך שאיש לא הלך בה קודם.
ליאורה יצחק לא הוציאה עד כה דיסק ישראלי משלה. למרות שעזבה את לוד להודו וחזר אחרי עשור עם ניסיון מקצועי מרשים והשכלה מוזיקלית איכותית הדומה לזמרות אופרה במוזיקה המערבית. ליאורה מריצה קמפיין הדסטארט כדי להפיק סוף סוף דיסק משלה. האם תזכה המלווה הנצחית להשמיע קול משלה? אלווה אותה בתקווה לפרגון. ההצלחה של "בייבי אוריינטל 2" הגיעה בזכות הנוסטלגיה שיוצרים השירים עם העטיפה החדשה. רוב העולם לא מכיר תאוריות פוסט קולניאליסטיות והדיסק הזה עובד ומצליח כי הקהל תם וההורים שונים מסביהם ופתוח יותר וסובלני יותר. הדיסק מכוון לילדים וזה הסוד ללגיטימיות שלו לאוריינטליזם.
בעיני התגלית היפה בדיסק הוא הצליל הייחודי שמפתחת החבורה מבחינה מוזיקלית עם העוד, האקורדיון והדולקי. אם אומנם יצא הצליל האוריינטלי לאוויר העולם ויצור את ההרמוניה שי בחאפלה, זו תהיה מסיבה לכל הגילים של ילדים ומבוגרים, ממש כפי שהיה מקובל בחאפלות ובקונצרטים בהודו. בשידורי הטלויזיה ההודית עדיין ניתן לראות אימא או אבא בקונצרט גזל כבד ועל כתפיהם תינוק ישן. כך גם נהגו הורי בילדותנו במושב מצליח כשלקחו אותנו להצגות שיועדו למבוגרים וגם אם השתעממנו, איזה מרתק זה היה. התגברתי על המבוכה השיפוטית שלי בקלות כשראיתי את התנועה של הילדים למקצבים המזרחיים.
עזבו פוליטיקה, תנו לחבק איזה זאטוט או פרטנר ולשיר נוסטלגיה מזן חדש.